בימים אלו (30.1.2006) ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין סילבאן שטרית, ע"א 10666/03, בו נדונה סוגיית פירוק חברה כעסקה מלאכותית. הנישום הינו אדריכל אשר הביא לפירוקה מרצון של חברה בבעלותו, תוך הקמת חברה חדשה אשר מאפייניה היו זהים למאפייני החברה הקודמת. פקיד השומה טען כי הפירוק הוא מלאכותי ומטרתו היחידה היא הנאה משיעור מס בשיעור של 10% על רווחים ראויים לחלוקה שנצברו בחברה. כזכור, בית המשפט המחוזי קבע  בעניין זה כי פירוק החברה כמתואר לעיל בא בגדר "עסקה מלאכותית". לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות ברווח ההון כחלוקת דיבידנד, ובפיצויי הפיטורין ששולמו – הכנסת עבודה (ראה מבזק מס מספר 50 מיום 29.12.2003).

בערעור לבית המשפט העליון טען הנישום שתי טענות:

1. קיים טעם מסחרי לפירוק החברה. הטעם הוא רצון להפרדת חוזים מן החברה הישנה – שלא ייווצר מצב של "עומס יתר" של עבודות ממשרד השיכון.

2. תכנון המס, ככל שבוצע, לפירוק החברה ו"חלוקת עודפיה" בשיעור מס מופחת, הינו תכנון לגיטימי, זאת לאור התבססותו על ניצול הטבה הקבועה בדין.

לאחר שדחה מבחינה עובדתית את הטענה הראשונה, דן בית המשפט העליון בהרחבה בטענה השנייה: סוגיית לגיטימיות "תכנון המס" במקרה זה, וקבע כי פירוק החברה במקרה הנדון בא בגדר תכנון מס בלתי לגיטימי – עסקה שכל מטרתה הפחתת מס בלתי נאותה.

בית המשפט קובע "כלל אצבע" לפיו "באיזון בין זכותו של המערער לתכנן את המס ובין האינטרס הציבורי בגביית מס צודק ושוויוני ידו של השיקול האחרון על העליונה".

הנאה משיעור מס מופחת על רווחים ראויים לחלוקה היא לגיטימית, לפי בית המשפט, רק אם להליך הפירוק טעם מסחרי. נציין כי לא נקבע מהו טעם מסחרי, ולדעתנו טעם מסחרי איננו בהכרח הפסקת פעילות פרמננטית.